היישוב עתלית נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית חוף הכרמל, שאליה משתייכים ישובים יוקרתיים ובהם קיסריה, עין הוד, מושבים וקיבוצים לאורך רצועת חוף הכרמל. עתלית היא יישוב קהילתי במעמד מוניציפלי של ועד מקומי במועצה אזורית חוף הכרמל במחוז חיפה. עתלית נוסדה בשנת 1903 כמושבה, לאחר שהברון רוטשילד רכש את אדמות האזור בשנת 1899. בעבר, משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם.

שמה של המושבה היה כשמו של הכפר הערבי ששכן שם באותה התקופה, אך איכרי המושבה רצו שם עיברי. מסופר כי משלחת רבנים עברה במושבות היהודיות באזור כדי לעורר בעניני היהדות, החינוך וקיום המצוות במושבות. עוד מסופר כי הרבנים דנו עם האיכרים בנוגע לעיניין של הפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת שם עיברי למושבה. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מיחזקאל מ"ח, 12 "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". בסופו של דבר נחשב השם עתלית לשם עיברי קדום, ואומץ על ידי המתיישבים, וכך נשכח מהר השם "תרומיה". החוקרים כיום אינם יודעים בוודאות מהו מקור השם "עתלית". סברה אחת נקרא שם המקום ע"ש עתליה אשת יהורם מלך יהודה שירשה את כסאו לאחר מותו. ליד המושבה נמצאו שרידים של חציבה בסלע של האותיות "עת" בכתב עברי קדום. הנשיא המנוח יצחק בן צבי סבר כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית".

במפרץ עתלית שרידים ליישובים קדומים, מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית. בתקופה הצלבנית הייתה בעתלית עיר חשובה ומשגשגת. במפרץ עתלית נמצאות כיום חורבות המבצר הצלבני שטו פלרן (Chateau Pelerin). המבצר היה שייך לאבירים הטמפלרים. המלך לואי התשיעי מצרפת שהה בו וביצר את חומותיו. עתלית הצלבנית ננטשה בחודש אוגוסט שנת 1291, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבא הממלוכי. המבצר בעתלית היה המעוז האחרון של הצלבנים בארץ ישראל. ממערב למצודה, ניתן לראות את מבצר עתלית, המבצר האחרון שנעזב על ידי הצלבנים בעוזבם את הארץ. המבצר המרשים בעתלית, שנבנה בשנת 1218 לספירה, ספג התקפות קשות של כוחות המוסלמים אך עמד להם. למרות הסכם הפסקת אש שהיה בין הממלוכים לצלבנים, לאחר נפילת עכו, בירת הממלכה, ננטש המבצר בעתלית ב-14 באוגוסט 1291 והאבירים

שהגנו עליו הפליגו בחשאי לקפריסין. עזיבת המצבר בעתלית הייתה סתימת הגולל על שלטון הצלבנים בארץ. בראש החורבה (השם חרבת קרתה נובע מטעות בזיהוי של נוסע מבורדו, שבשנת 333 לספירה זיהה בטעות את חרבת דוסטרי עם תחנת דרכים שנקראה MUTATIO CERTHAE  -  "מקום  החלפת  הסוסים",  מקום  שזוהה מאוחר יותר בתל מגדים) ישנו מאגר מים שממנו תצפית מדהימה על כל מישור החוף הצפוני, על הכרמל ומישור חוף הכרמל. זו אולי הסיבה שהצלבנים בחרו להקים בעתלית מצודה, אותה ניתן לראות 20 מטרים דרומית למגדל המים עליו עומדים. מצפון למגדל המים ניתן לראות את הפרצה שחצבו ברכס הכורכר כדי לאפשר למי נחל בית אורן לזרום ביתר קלות לעבר הים התיכון ועל מנת שלא ייווצרו ביצות. המצודה שמידותיה 18X21 מטרים, הוקמה כתחנת משמר על הנקודה החשובה הזו שליד הפרצה ודרכי האורך והרוחב אשר עוברות באזור, וניתן לראות בה אבוסים רבים לבהמות, חפיר עמוק, בורות מים וצינורות מים להובלת המים לבורות, ובמתחם שמצפון למצודה, אורוות שמאופיינות בחורי קשירה לרסני הסוסים. מעבר הנחל ברכס הכורכר נקרא מעבר דוסטרי והצלבנים קראו לו Districtum (המעבר הצר) ובצרפתית - Destroit. ליד מעבר זה ממש שודדים תקפו את המלך הצלבני בודואן ה-1 ופמלייתו בשנת 1103, מארב שבו נפל המלך בשבי.

לאחר רכישת אדמת עתלית בשנת 1899 היא עובדה על ידי ערבים, תושבי הכפר הערבי עתלית (במבצר הצלבני) וערביי עין חוד. לאחר כשנתיים התעורר החשש שהשטח יחשב כשטח "מחלול", ולכן עלה הצורך להעלות עובדי אדמה עבריים לעתלית. בשנת 1901 (תרס"א) עלו על אדמת עתלית עשרה איכרים צעירים מזכרון יעקב ובת שלמה. עליה לקרקע זו בעתלית לא הייתה לשם התיישבות קבע כי אם להראות נוכחות (לרובם של האיכרים היו משקים ומשפחות במושבות הנ"ל). בין ערביי עתלית לשכניהם מטירה לא שררו יחסי שלום. והנה לכשהגיעה אישיות חשובה מתורכיה, נרכשו אדמות עתלית וניתנה הבטחה לערבייה שהם יכלו להישאר להתגורר בעתלית וגם תינתן להם הגנה כנגד ערביי טירה. כעבור חצי שנה נמכרה בשנית אדמת עתלית לברון. המתיישבים הצעירים שאפו להקים חיי חקלאות בארץ האבות. הם הקימו בעתלית שורה אחת של בתים צמודים זה לזה למען ביטחון התושבים. בקצה השורה נבנה בחדר צנוע בית ספר ובחדר אחר בית כנסת.

בשנת 1903 נתן הברון רוטשילד הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו עשרה פועלים לעתלית לתקופת ניסיון של שלוש שנים, כשהם מצויידים בזרעים, כלי עבודה ובהמות עבודה. בסיום תקופה זאת היו האיכרים בעתלית אמורים להיות לעצמאיים. בתחילה זה היה מאמץ קשה לכל: אזור חוף הכרמל היה מכוסה בביצות, אשר שימשו מדגרות ליתושים (ואלה נשאו את מחלת המלריה). מחלת המלריה הצהובה תקפה את המתיישבים הראשונים ומסביב לעתלית הייתה התיישבות של ערבים. בשנת 1910 הקים אהרון אהרונסון תחנת נסיונות חקלאיים בעתלית. החווה שימשה גם כמוקד למחתרת ניל"י. במקום הייתה גם ספריה אך היא ומרבית החווה נהרסה בפשיטה שערכו התורכים לאחר שהבינו ששימשה את חברי ניל"י. דקלי הוושניגטוניה הגבוהים המיתמרים בכניסה לעתלית כיום, הם שרידים לחווה זו.

בסמוך לעתלית נמצא מחנה מעצר למעפילים שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי, על שרידי מחנה צבא. המחנה בעתלית נבנה בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במטרה לעצור מעפילים בלתי לגאליים לזמן בלתי מוגבל. במחנה עתלית נכלאו מעפילים שנתפסו בעת עלייתם לארץ ישראל בדרך בלתי לגאלית, אם דרך הים או דרך היבשה. כמו כן נכלאו במחנה עתלית פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם עצורי 'השבת השחורה' (בשבת 29.6.1946, ביצעו שלטונות המנדט פעולות נרחבות נגד היישוב והנהגתו ובהם מעצרים רבים) ולוחמי האצ"ל ולח"י שנעצרו על ידי הבריטים. בכל תקופות קיומו היו עצורים במחנה כ- 60,000 מעפילים. ב- 1/10/1945, בעקבות כוונה של הבריטים להסגיר בחזרה לסוריה, עולים שהעפילו רגלית לישראל ללא אישור, שם צפוי היה להם גזר דין מוות, פרץ כוח של הפלמ"ח בפיקודו של נחום שריג וסגנו יצחק רבין למחנה עתלית בפעולה משולבת משלושה כיוונים ושחרר את רוב האסירים. הם נלקחו ברכב וברגל ובמהלך הלילה חצו את הכרמל, במעלה נחל אורן, דרך עוספיא  והגיעו עם שחר ליגור. למחרת פוזרו בקיבוצים בכל רחבי הארץ. המשטרה הבריטית, שהמתינה לבאים בקיבוץ יגור, לא הצליחה לעצור מחדש את הבורחים, לנוכח התנגדות אנשי האזור שנזעקו למקום. מבצע שחרור אסירי עתלית הפגין תעוזה, ועמידה משותפת של היישוב במאבק על עלייה חופשית לארץ. תאור הפריצה למחנה עתלית מתואר בסרט יפה שמוקרן באחד מצריפי המחנה ששוחזרו באוטנטיות גדולה.

מחנה המעפילים בעתלית הופעל ע"י הבריטים לצורך שיכונם של ה"עולים הבלתי חוקיים" לטעמם שהגיעו לחופי הארץ כפליטים מאירופה. לחלק מהפליטים היה המחנה בעתלית רק תחנת מעבר בדרכם לגירוש לקפריסין. בתקופת השיא שלו הוחזקו במחנה עתלית כארבעת אלפים מעפילים ובהם משפחות וילדים. יש לזכור כי רבים מבין המעפילים חוו על גופם את זוועות השואה ועברו טלטלות רבות כדי להגיע בספינות דחוסות לעבר חופי הארץ. השהייה במחנה המעפילים בעתלית הייתה עבור חלקם כהחזרת חוויה שהם קיוו לשכוח לתמיד, והפעם בארץ ישראל. עם הקמת המדינה שימש מחנה עתלית כאחד מאתרי הקליטה לגלי העלייה ההמונית שהגיעו ארצה, וכמחנה קליטה זמני לגרעין שהתיישב לאחר מכן בקיבוץ עין כרמל הסמוך לעתלית. בעקבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים הוחזקו במחנה עתלית אלפי שבויים ערבים עד לביצוע חילופי השבויים. בשנות ה-70 נעזב מחנה עתלית: חלק מצריפי המחנה נעקרו והוא נהרס כליל. פעולות הפירוק עוררו מחאה ציבורית על הזנחת המקום. המועצה לשימור אתרים נטלה על עצמה את פעולות שיקום מחנה עתלית, הוקם ועד ציבורי ומתנדבים וגופים ציבוריים נרתמו למשימה. האדריכל מנחם כץ, מעפיל שהיה עצור במחנה עתלית, הכין בהתנדבות את תוכנית השיקום. משקי הסביבה ובני נוער עוסקים בשיקום האתר. המטרה לשמר את האתר ולהפוך אותו למרכז מבקרים ומרכז חינוכי להכרת תקופת ההעפלה. מחנה המעפילים בעתלית הוכרז כאתר לאומי. לפי שעה חלק מהמחנה שוחזר, כמו אחד מצריפי המגורים וחלק אחר הפך למרכז לתולדות ההעפלה שבו תוכניות הפעלה באמצעות מחשבים, גם לילדים. ב"צריף ספר המעפיל" יוכלו המבקרים למצוא באמצעות המחשב שמות ותמונות של מעפילים ופעילים, עדויות חיות המוקלטות בוידיאו ומידע מקיף בכל הנוגע לתקופה, לאנשים ולאניות. מבנה החיטוי (דיזנפקציה) וחלק מן הצריפים במחנה עתלית שוקמו ושוחזרו ביוזמת המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, המועצה המקומית עתלית, והעמותה לשיקום מחנה עתלית.

במפרץ עתלית שוכן בסיס הקבע של שייטת 13 של חיל הים. כמו כן נמצא בקרבת היישוב בית הכלא הצבאי כלא 6 של צה"ל.